הלוואי והינו אנשי "דוקומנטרי", הינו מציבים מצלמה פתוחה שקולטת את כל המתרחש. מצלמה שמתעדת את הסיפור הקטן שלנו שסחף אותנו (ואולי גם אתכם), לתוך פרויקט חיים בו האדמה היא הציר המרכזי.
אדמה שעובדה מקום המדינה על ידי סבא שלי, שהיה ממקימי כפר בני ציון, דרך נשותיו (באופן רשמי נשא ארבע מהן) כשרובן חיו חיים לא פשוטים לצידו, דרך בנותיו שהתרחקו ממנה עד שננטשה למשך שלושים שנה וכעת שבה לצמוח ולפרוח.
בצד המשפחתי רבתי זה תסריט הלקוח מהז'אנר שטלנובלות יכולת רק לקנא בו - הסבא, אשר זיגמונד הנד, איש מר וקשה עם עבר אפוף מסתורין בצבא הבריטי, אגרונום שביית צמחים והתמסר ללימוד תפיסה אורגנית בעיקר בתחום הקומפוסט, איבד את החיוך שלו כתוצאה מפציעה קשה מתאונת אופנוע, למרות שגם ככה לא הרבה להשתמש בו. נשא הרבה נשים ולו שלושה ילדים ביולוגים ומכאן נשאיר לדמיון שלכם להשלים את הסיפור. מצד החקלאות זו דרמה רומנטית עם נגיעות פנטזיה - חקלאים הם אנשים אופטימיים.
צילום: נטלי שור לקלאפטיש מגזין
היום יום שלנו מרגיש כאילו נלקח מתוך קטע ב"ערוץ החיים הטובים" (אם אתם מדמיינים אותנו עולים עם סלסלה לשדה לקטוף את ארוחת הערב שלנו, אז דמיינתם נכון) שפוגש את ערוץ "עיצוב הבית" (כל פריט בחנות המשק ובחווה נאסף, שופץ או נבנה עבורה ומספר את סיפורה דרך החומר, הזמן ובעליו הקודמים), ושניהם פוגשים את "ערוץ הבריאות" ו"ערוץ האוכל".
ולמה כל ההקדמה הזו? כי עברו כמעט חמש שנים מאז שישבנו כאן במרפסת וחלמנו חלום. ומאותו סתיו ועד היום נולדו לנו עוד שתי בנות ופארמה (שהיא כמו בת לכל דבר) כבר צברה דרך ושם ורק עכשיו התפנתי לכתוב לה ועליה.
במקום לערוך סדרה דוקומנטרית אנסה לפתוח את אלבום התמונות הפרטי שלנו ולספר את סיפורינו דרך הבלוג. מה היה ומה עוד יהיה ואת הסיפורים של מי שבא אליה, אתם. כי דרככם אנחנו מגלים מידי יום מי היא "פארמה קולטורה" ולומדים על הדרך את המקום שהאדמה והטעם תופסים בחייכם. נצייד אתכם גם במתכון טוב ופשוט, במרחב ירוק וקצת מחוכמת ההמונים בתחום הזה.
צילום: טלי דברת
ההתחלה
כשאני (גיל) ונדב הגענו לכפר בשלהי 2012 הכתובת האחרונה שלנו הייתה תל אביב. לפני הייתה גם פיניקס אריזונה, אבל זה כבר ממש מרגיש כמו גלגול קודם. היינו הורים צעירים לרונה בת השנה, לו יש תואר בממשל ויחסים בינלאומיים ולי בעיצוב פנים. חקלאות לא נראתה כצעד הטבעי הבא שלנו. אבל כשעמדנו המומים מול יופייה של החווה הנטושה לא הצלחנו לסובב לה את הגב, למרות שניסינו.
צמחי המשתלה שננטשה המשיכו לגדול גם בלי שאף אחד השקה אותם. שולחנות המשתלה המתפוררים השרישו להם שלוחות ירקות ומטפסות לכל עבר, וקקטוסים ענקים המשיכו להתעבות ולחסום כל מעבר. המבנים המתפוררים קסמו לנו. האדריכלות של המבנים החקלאים, האור שחדר אליהם, הסימטריה "הייקית" והאדמה הפורייה לא הניחה לנו.
שנינו גדלנו במשפחות חקלאיות, טעם הירקות הטריים עמד לנו על קצה הלשון. וכמו בסרט דוקומנטרי טוב, העלילה החלה להתפתח ובקצב מתגבר עם צירופי מקרים וגילויים שהשאירו גם אותנו בפה פעור ועם צמרמורות בעורף - התחלנו לגדל ירקות אורגניים.
צילום: טלי דברת לקלאפטיש מגזין